איך להתחיל נכון זוגיות פרק ב'?
מאמר: איך להתחיל נכון פרק ב'? - התקוות, הקשיים והעבודה.
זוגיות פרק ב' היא זוגיות לא פשוטה. היא דורשת הרבה יותר גמישות ולוליינות (ג'וגלינג: הנפה בו זמנית של כדורים באוויר) מעשית, רגשית ונפשית מאשר זוגיות פרק א'. מסיבה זו זוגות נכנסים אליה עם הרבה יותר חששות. אמנם עם פחות תלות בהורים, אבל עם נסיון קודם שמשחק לטוב ולרע, עם רכוש, עם ילדים, ולא פעם עם פער ראשוני גדול יותר בין בני הזוג בכמה תחומים מקצועיים ואישיים. אלה הם חלק מהיתרונות ומהקשיים כאחד שמאפיינים את תחילתה של זוגיות פרק ב'. לכן, חשוב להתכונן היטב לזוגיות פרק ב', וחשוב מכל לבנות אמון.
לפני זמן מה כתבתי מאמר ובו הצגתי לראשונה את "דילמת המיטה החולה. זוגות, בתחילת דרכם, מתלבטים לא פעם על המשך דרכם: האם להמשיך ביחד או להיפרד?
הגדרתי את דילמת המיטה החולה כהלך מחשבה שמגיע בעת התלבטות שכזו, והוא מנוסח כך:
למה לי להכניס ראש בריא למיטה חולה!? אם משהו לא מסתדר כבר עכשיו, אז במקום לעשות מאמץ ולטפל בקשיים, או ללכת לטיפול זוגי כדי לקבל עזרה מקצועית, עדיף להיפרד כבר עכשיו, ולהתחיל מההתחלה, לא?"
ה"כבר עכשיו" הזה יכול להימשך כמה חודשים, ולפעמים הוא נמשך גם כמה שנים. הבעיה עם הלך המחשבה של דילמת המיטה החולה היא שהוא משאיר זוגות רבים תקועים באותו המקום בזוגיות, ומונע מהם ליזום צעדים שיוליכו להבנה טובה יותר של הזוגיות, ולטיפול בבעיות שניתן לטפל בהן. במשך השנים הגיעו אלי לטיפול גם זוגות שנמצאים יחדיו שבע עד עשר שנים, כשהם עדיין לפני נישואים ועדיין מתלבטים, וגם זוגות שנמצאים בדיוק באותה ההתלבטות, אבל כשהם בזוגיות של רק שלושה או ארבעה חודשים, ולפעמים עוד לא גרים ביחד. הלך המחשבה של דילמת המיטה החולה מכניס זוגות רבים למצב קטטוני, שהוא הקפאת המצב הנוכחי לאורך חודשים ושנים, אבל מבלי לשנות משהו באמת. הוא נותן לזוגות, או לפחות רק לאחד מבני הזוג, את התירוץ להימנע ממאמץ שנדרש מהם כדי לשפר את הזוגיות שלהם. התרוץ הזה משאיר אותם במצב "נוח" במקרה הטוב, ובכל מקרה לא במצב "טוב", ומונע מהם ללכת לטיפול מקצועי כדי ללמוד איך לעשות זאת אחרת. אחרי הכל, גם כשזה נמשך שנים, הכי קל לומר "טיפול זוגי? אנחנו רק בתחילת הדרך! אז או שזה מתאים או שזה לא מתאים!"
זוגות שנשארים במצב הקטטוני הזה, גם לא עושים דבר כדי לשפר, גם נאבקים זה עם זה כדי להגיע לזוגיות טובה יותר - אבל ללא המאמץ המודע שנדרש לכך וללא קבלת סיוע מקצועי שיראה להם דרכים אפשרויות אחרות, וגם ממשיכים להישאר ביחד באותה הזוגיות ה"חולה" - כל אחד מסיבותיו שלו. לפעמים בגלל הפחד לשנות הרגלים, לפעמים בגלל הפחד להיפרד ולהישאר לבד, לפעמים בגלל שהזוגיות הזו מספיק טובה כדי להצדיק הישארות ביחד אבל לא מספיק טובה כדי להחליט סופית על מחויבות, ובדרך כלל בגלל התקווה שאולי משהו ישתנה עם הזמן. אלא שפעמים רבות משהו לא משתנה עם הזמן, ולא פעם, כנראה שהוא לא יכול להשתנות לבד. לפעמים באמת קשה לעשות את זה לבד, אבל אפשר אם מוכנים לבקש עזרה. לפעמים כי יש צורך בכלים חדשים להתמודדות, לפעמים כי עוזר כאשר יש מי שממתן ונותן פרספקטיבה, ולפעמים כי צריך להחליט לשנות. את כל אלה הרבה יותר קל לבצע בעזרת אדם שגם יש לו השפעה, וגם יודע איך לעשות זאת נכון.
אם נשארתם ביחד כי רציתם, גם כשלא קל. נכון, אם כך, לעשות מאמץ כדי לממש את התקווה שיהיה יותר טוב דרך עשייה שונה וחדשה, ודרך לקיחת אחריות, כך שתגיעו, אכן, אל הזוגיות הטובה יותר, שתעזור לכם להחליט.
המאמר שכתבתי בזמנו עסק בעיקר בזוגות שזו הזוגיות הראשונה שלהם. הפעם ברצוני לעסוק בזוגות בגילאים מבוגרים יותר, שלפחות אחד מהם נמצא בפרק ב'. הקושי של כניסה לזוגיות של פרק ב' הוא רב הרבה יותר מאשר של זוגות צעירים בשנות העשרים שלהם.
הצרכים המיוחדים של פרק ב'
- כן, אתם כבר מגובשים יותר באשר לצרכים שלכם, יותר יודעים או חושבים שיודעים מה אתם צריכים בקשר הזוגי, ובעיקר מה אתם לא צריכים. הנסיון הוא חרב פיפיות. לפעמים הוא עוזר, ולפעמים הוא מונע שינוי. הרבה תלוי בשילוב האישי שבין סוג ההתנסויות מן העבר, עם האישיות של האדם
- לא מעט נשים, ועוד יותר מכך גברים מגיעים לפרק ב' עם ביטחון ביכולת להשיג בני זוג, אשר בא מתוך התנסויות מרובות עם בני המין השני. אז כן, אתם כבר יודעים שאתם יכולים להשיג בני זוג, אבל לא פעם מתעלמים מהקושי שיש לכם לקיים את הזוגיות שהשגתם, לאורך זמן. הביטחון הזה בזמינות של בני זוג, ובעיקר בעידן שבו קל למצוא דייט חדש דרך אתרי הכרויות, רשתות חברתיות ואפליקציות, מקטין את הסבלנות הנדרשת כדי להתחכך ביחד, ללמוד זה את זה, וליצור התאמות. התאמות כאלו מגיעות דרך שינוי, דרך ויתורים בדברים שהם חשובים פחות שיאפשרו קבלה של דברים חשובים יותר, ודרך לימוד הציפיות של הצד השני, והיכולת שלו להתגמש. . סבלנות כדי לאפשר את יצירת ההתאמות היא לפעמים מצרך מבוקש יותר ופשוט פחות לזוגות בפרק ב' מאשר בזוגיות מחייבת ראשונה, גם אם היכולת האישית להתגמש היא לפעמים דווקא גבוהה יותר.
- השפעות של פגיעוּת וחוסר אמון שמגיעים מקשרי נישואים קודמים. גברים ונשים שחוו גרושים קשים, מקפידים יותר על קטנה כגדולה, כדי שחס וחלילה לא ייפרץ המחסום ויגיעו שוב לאותו קושי שחוו בעבר. חוסר האמון בבני המין השני, הסתכלות צינית על הצרכים של המין השני הן בהיבט הכלכלי והן ביכולת השיתוף שלו, וחוסר אמון בנאמנות המינית כתוצאה של חוויית בגידה מן העבר שהתקשו להתמודד איתה, פוגמים ביכולת ליצור זוגיות שלווה וטובה גם אם הצורך בזוגיות הוא גדול ומשמעותי. לא פעם התוצאה היא קונפליקט פנימי עמוק ומטלטל.
- גברים ונשים מגיעים לפרק ב' עם מטענים יקרים ושבירים שהם חשובים מאד, כמו גם עם מטענים חורגים שהיו שמחים להיפטר מהם ולא יכולים. הם כבר לא לבד. יש להם ילדים, יש להם רכוש, ויש להם קשרים משמעותיים עם האקסים שלהם (הורי ילדיהם) ותשלום חובות קבועים (מזונות, למשל), ואלה גם אלה דורשים התייחסות נוספת.
- רבים מגיעים לפרק ב' עם מחויבות רבה מאד לילדים שלהם, הן רגשית, הן כלכלית והן בעצמת האחריות, כשהם עוטפים את עצמם בשפע של רגשי אשם שקשה לחדור דרכם. מצב כזה מטיל לא פעם על בן או על בת זוגם החדשים קושי רב להתמודדות עם קשיי משמעת, או עם צורך לשים, לפעמים, גבולות להשקעה של בן הזוג בילדים שלו. לא כנגד הילד, אלא לפעמים גם למענו. התוצאה היא שבן הזוג שאינו ההורה הביולוגי מתקשה לעיתים קרובות לתפקד בבית המשותף כ"מבוגר אחראי", שלא לדבר על תפקידו האפשרי כ"הורה" נוסף בעל סמכות, גם אם מדובר על סמכות בבית פנימה ולא סמכות הורית מליאה. וכאשר מדובר בילדים המגיעים משני הצדדים, הסיפור הזה הופך להיות דו-צדדי ומורכב עוד יותר.
- כאשר יש ילדים משותפים לזוג פרק ב', באופן טבעי נוצרת חלוקה משפחתית שבה האשה הופכת להיות האמא העיקרית לילדים "שלה" (מהקשר הקודם שלה, אם יש כאלה) ולילדים המשותפים של שניהם, בעוד האב נותר מחובר יותר לילדים "שלו" (מהקשר הקודם שלו, אם יש כאלה) בכל פעם שהם אצלו, מה שפעמים רבות יוצר בבית מחנות שונים. החלוקה הזו מפרה את האיזון בין בני הזוג, מקשה על חיי זוגיות שוויוניים ועלולה ליצור חוסר אמון שהולך ושוחק בנישואים.
- אנשים שמגיעים לזוגיות פרק ב' והם כבר צברו רכוש, או כאלה החוששים למעט שיש להם, דורשים לא פעם הסכם ממון כדי למנוע את העברת הרכוש לאחר גרושים אפשריים לבן או בת זוגם. מצב זה עלול לגרור אי אימון כבר בתחילת הקשר, וזה קורה עוד יותר כאשר מדובר בגבר בעל רכוש השוקל פרק ב' שלו, ונמצא בזוגיות עם אשה שמגיעה לפרק א' שלה ומצפה לזוגיות "נורמלית", כפי שפרק א' אמור להיות בעיניה. אני לא רוצה לומר בזה שלא צריך לקבוע הסכם ממון, אלא שהתהליך הזה הוא מקור לפגיעות ולחששות ולהרבה חוסר אמון, ולכן צריך לגשת אל הנושא הזה בזהירות רבה, ולבנות את האמון ההדדי עם הרבה תשומת לב, ועם הרבה שיחות להעמקת קשר והאהבה, במקום להחליט עליו בנחרצות ובאופן חד צדדי. יותר מדי פעמים ראיתי איך גישה לא נכונה כזו פגעה בזוגיות הטרייה כבר בתחילתה, גם אם את השפעות הנזק ניתן היה לראות, ובעוצמה גבוהה, רק זמן מה לאחר הנישואים.
זוגיות פרק ב' היא זוגיות לא פשוטה
היא דורשת הרבה יותר גמישות ולוליינות (ג'וגלינג: הנפה בו זמנית של כדורים באוויר) מעשית ונפשית מאשר זוגיות פרק א'. משום כך, זוגות נכנסים אליה עם הרבה יותר חששות. משום כך, חשוב עוד יותר להימנע מהמלכוד הטבעי של דילמת המיטה החולה, ולא להישאר ללא מעש, אלא לעשות כדי לשפר. בגלל הקשיים הרבים יותר, ובגלל המורכבות הרבה של זוגיות פרק ב', חשוב מאד להתחיל אותה, אפילו אם היא זוגיות טובה ולכאורה אין בעיות (או שהן טואטאו מתחת לשטיח), עם טיפול או עם ייעוץ זוגי. טיפול או ייעוץ שכזה צריך לספק הדרכה ראשונית וחשיפה של מוקשים אפשריים, ולאפשר חיבור תקשורתי טוב יותר ולימוד של התמודדות עם אי הסכמות, כי אלו יכולות להיות בשלב הזה מהותיות ועם דילמות מוסריות ורגשיות קשות (כי ילדים הם חלק מהעניין).